בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן - "
החוק").
רקע
1. המשיב תבע את המבקשת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים, שהינה תאונת עבודה מיום 30.10.04 (להלן - "
התאונה").
2. ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן - "
הועדה הרפואית") העמידה ביום 27.2.06 את נכותו הרפואית של המשיב כתוצאה מהתאונה על 57% וזאת בגין הליקויים כדלקמן: 5% לפי סעיף 39(3) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן:
"התקנות") בגין נקע בעצם הבריח; 10% לפי סעיף 41(7)בIII לתקנות בגין הגבלות תנועות במרפק; 30% לפי סעיף 15(3)(א) לתקנות בגין הצרות פי הטבעת; 20% לפי סעיף 75(1)(ג) לתקנות בגין צלקות בגוף; 10% לפי סעיף 75(2)(ב) לתקנות בגין צלקות בפנים. הוועדה לא מצאה מקום להפעיל את תקנה 15.
3. על החלטת הוועדה הרפואית שלא להפעיל את תקנה 15 הגיש המשיב ערר, אשר נדון בפני וועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי. וועדת הערר הותירה את החלטת קודמתה.
המחלוקת
4. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם יש להתיר למבקשת הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות הרפואית שנקבעה על פי דין על ידי הועדה הרפואית.
5. טוענת המבקשת, כי בכל הקשור להחלטתה של הוועדה הרפואית בדבר נכותו הרפואית של המשיב, בגין הצרות בפי הטבעת, נפלו פגמים בגינם יש להתיר לה להביא ראיות לסתור. לטענתה, הרכב הוועדה, כלל רק אורטופד ונוירולוג ולא כירורג או אורולוג, שזהו תחום התמחותם. כן היא טוענת, כי חוות דעתו של ד"ר בורר, הכירורג, אשר מונה כמומחה רפואי מטעם הוועדה הרפואית אינה משקפת את מצבו האמיתי של התובע בגין התאונה וכי מסקנותיו מבוססות על בדיקה ידנית בלבד, ולא על ממצאים אובייקטיביים.
כן טוענת המבקשת, כי הוועדה אימצה בצורה עיוורת את חוות הדעת של ד"ר בורר, עובדה, המהווה אף היא פגם המצדיק הבאת ראיות לסתור.
6. לביסוס בקשתה צירפה המבקשת חוות דעת מאת ד"ר ליכטנשטין, מומחה לכירורגיה כללית, אשר העריך, בין היתר, כי, באין כל בדיקת לחץ בפי הטבעת כל ההסתמכות המגדירה את הנכות היא על תחושת אצבע וללא כל בדיקות אובייקטיביות.
7. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, מעיון בדו"חות המל"ל ניתן לראות, כי נערך דיון מעמיק ומקיף בעניינו. כך גם חוות דעתו של ד"ר בורר נערכה לאחר בדיקה, שערך האחרון וכי מכל מקום בפני ד"ר בורר עמד צילום רנטגן, שבו צוין
"גזים ושרידי תוכן צואתי במעיים מקשים על פיענוח..." ,משכך לא מתקיימים, לטענתו, אותם טעמים חריגים ונסיבות יוצאות דופן המצדיקים היעתרות לבקשה ודינה להדחות.
דיון
8. הלכה פסוקה כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו ונוסח החוק מצביע על כך כי מדובר במקרים מיוחדים וחריגים בלבד (ע"א 5779/90
הפניקס נ' טיארה, פד"י מה (4) 77, 82). כך לדוגמא במקרה בו חל שינוי משמעותי במצב הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי ועדה רפואית (רע"א 634/85,
עודה נ' רותם, פד"י לט (4) 505, 509).
9. ככלל, ראתה הפסיקה שני סוגים של טעמים מיוחדים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור. האחד, טעמים משפטיים, כגון פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות על פי דין (תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי) והשני, טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל (שינוי מהותי במצב הנפגע לאחר קביעת הנכות או התגלות נכות נוספת לאחר הקביעה כאמור).
10. אמנם אין מדובר ברשימה סגורה של מצבים ומקרים ואולם הלכה למעשה, צמצמה הפסיקה את ההיתר למקרים נדירים בלבד ( רע"א 863/93,
התעשייה האווירית נ' קמחי, פד"י מז (4) 815, 822, רע"א 4045/01
אדרי נ' איתן, פדאו"ר {לא פורסם} 01 (2) 217, רע"א 6547/04,
גונן נ' דולב, פדאו"ר {לא פורסם} 04 (14) 652, רע"א 1114/02
אלמקייס נ' המגן, פדאו"ר {לא פורסם} 02 (1) 473, רע"א 7888/03
קרקיאשוולי נ' קצין, פדאו"ר {לא פורסם} 04 (2) 884, רע"א 11325/05
מנורה נ' גולובינסקי, אתר נבו מיום 27.2.06 ועוד).
11. אף באותם מצבים בהם בוססה הבקשה להבאת ראיות לסתור על דו"ח הועדה הרפואית, על ה"יש" ועל ה"חסר" שבו, נקטה הפסיקה לרוב בגישה מצמצמת. הפסיקה התירה הבאת ראיות לסתור מקום בו מדו"ח הועדה הרפואית עצמו עלה צפי וצורך בהשלמת הקביעה הרפואית. כך לדוגמא ברע"א 3233/94,
קרנית נ'
טלבינסקי, פדאו"ר {לא פורסם} 94 (2) 456 (באותו מקרה הפנתה הועדה עצמה לצורך בניתוח לתיקון המצב). ריבלין בספרו תאונות דרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהד' שניה) תשנ"ו - 1995, בעמ' 305 מצמצם ההיתר להבאת ראיות לסתור למקרה בו קיים
ממצא
רפואי במועד הבדיקה ואשר לא הובא בפני הועדה הרפואית (הדגשה שלי, י.ה.).
מן הכלל אל הפרט -
לאחר שעיינתי בדו"ח הועדה הרפואית נשוא הבקשה שלפני לא מצאתי כי נפל פגם בהליך קביעת הנכות ועל כן דין הבקשה להידחות. שיקול דעת ופרשנות אינם מהווים עילה למתן היתר להבאת ראיות לסתור, ועצם קיומו של פער בין חוות דעת, בפרט בין חוות דעת המל"ל לחוות דעת מטעם אחד הצדדים, איננו מהווה טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור (ר"ע 641/85
ציון חברה לביטוח בע"מ נ' סיסו
, פ"ד מ(3) 138, 140).
12. הוועדה הרפואית בה ישבו אורטופד ונוירולוג, התייחסה לתלונותיו של המשיב על כאבים לפני יציאות ודאגה לקבל חוות דעת כירורגית בנוגע לתלונותיו אלה. המשיב נבדק על ידי הכירורג, ד"ר בורר אשר נתן את חוות דעתו בהתבסס על בדיקה שערך האחרון והממצאים האובייקטיביים שעמדו לרשותו.
13. לפיכך, ובהעדר תשתית עובדתית גם לטענתה של המשיבה לפגם במתן חוות הדעת מצדו של ד"ר בורר, השתכנעתי, כי הליך קביעת הנכות לא היה נגוע בפגם מהותי כלשהו וכי לא נפלה בהחלטת הועדה הרפואית טעות כלשהיא, ועל כן דין הבקשה להידחות.
14. כאמור, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב לרבות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח + מע"מ והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
15. המזכירות תמציא החלטה לצדדים.